פסק-דין בתיק ע"א 8852/04

השופט א' ריבלין:

1.        זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר) שעניינו גובה הנזק של המשיב בגין שתי תאונות דרכים שבהן היה מעורב, וחלוקת האחריות בין בעלת הרכב והמבטחת בתאונה הראשונה לבין המבטחת בתאונה השנייה.

           אחמד עסאלה (להלן: המשיב), יליד שנת 1957, נפגע בשתי תאונות דרכים. התאונה הראשונה, שהייתה גם תאונת עבודה, ארעה ביום ה-11.12.1994, עת שהמשיב טיפס לתא הנהג של המשאית עליה נהג בעבודתו, החליק, נפל ונפגע. החובה לפצות את המשיב בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הראשונה חלה על המערערות: קל בניין בע"מ, היא הבעלים של הרכב ומעסיקתו של המשיב בעת התאונה, ואליהו חברה לביטוח, מבטחת הרכב (להלן: אליהו).

           התאונה השנייה ארעה ביום ה-6.2.1998, בעת שהמשיב נהג במכונית שהתנגשה ברכב אחר. הפגיעה העיקרית בתאונה זו התבטאה בשברי ריסוק בירכו השמאלית של המשיב ובאגן. החובה לפצות את המשיב על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה השנייה מוטלת על המשיבה 2, דולב חברה לביטוח (להלן: דולב), מבטחת המכונית בה נהג. 

2.        בית המשפט המחוזי קבע כי מכיוון שבכל אחת משתי התאונות נגרמו למשיב נכויות בחלקי גוף שונים, מצטרף הנזק בשל התאונה השנייה לנזק שנגרם מן התאונה הראשונה, ואינו "בולע" אותו. בית המשפט העריך כי ההשפעה התפקודית של כל נכות ונכות ממנה סובל המשיב עולה בשיעור ניכר על הנכות הרפואית. בית המשפט מצא כי עקב התאונה הראשונה לא יכול היה התובע לעבוד כלל במשך חצי שנה, לאחר מכן איבד מחצית מכושרו עד למועד התאונה השנייה, ולצמיתות, איבד 30 אחוזים מכושר עבודתו. כמו כן נפסק כי עקב התאונה השנייה איבד המשיב את מלוא כושר ההשתכרות לתקופה של שנה וחצי, ולעתיד איבד 28 אחוזים נוספים על אלה שאיבד כתוצאה מהתאונה הראשונה. בסך-הכל אבדו אפוא למשיב, בשתי התאונות, 58 אחוזים מכושרו להשתכר.

           בית המשפט המחוזי פסק למשיב פיצויים בראשי נזק שונים. הערעור שלפנינו נסב בעיקרו על הסכום שפסק בגין הפסד כושר השתכרות. בגין התאונה הראשונה חויבה אליהו לפצות את המשיב בסכום של 627,071 ש"ח (מתוכם 275,034 ש"ח פיצוי עבור הפסד השתכרות בעתיד). בגין התאונה השנייה חויבה דולב לפצותו בסכום של 556,881 ש"ח (מתוכם 256,698 ש"ח עבור הפסד השתכרות בעתיד). מפיצויים אלה נוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי והם הועמדו על 275,990 ש"ח בגין התאונה הראשונה ו-456,027 ש"ח בגין התאונה השנייה.

3.        הערעור שבפני נוגע אך ורק לנזקי התאונה הראשונה ולפיצוי שנפסק לחובת המערערות בעטיה. טענותיהן של המערערות נוגעות בעיקרן לארבע סוגיות. ביחס לתקופה שבין שתי התאונות, טוענות המערערות כי בקובעו שעקב התאונה הראשונה לא יכול היה המשיב לעבוד כלל משך חצי שנה, ולאחר מכן איבד מחצית מכושרו עד לתאונה השנייה, לא נתן בית המשפט דעתו לעובדה שהועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי קבעו כי למשיב לא נותרה נכות צמיתה בעקבות אותה תאונה. לטענתן, רק בחלוף זמן נקבעה למשיב נכות צמיתה, במסגרת בקשה להחמרת מצב. לדעת המערערות שגה בית המשפט בכך שהעריך את נכותו התפקודית של המשיב לעתיד בשיעור כפול ביחס לנכותו הרפואית. המערערות חוזרות וטוענות כי התאונה השנייה בלעה את הנזקים שהוסבו למשיב בתאונה הראשונה. כמו כן, לדידן לא נתן בית המשפט את המשקל הראוי לראיות לפיהן חזר המשיב לנהוג בסמוך לאחר התאונה הראשונה ומכאן, שלא הייתה מניעה כי ישוב לעבודתו ויקטין את נזקו.

4.        עיינתי בטענות הצדדים והגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את כל הנתונים שבאו בפניו וקביעותיו העובדתיות מעוגנות בחומר הראיות. מסקנותיו של בית המשפט מבוססות, בין היתר, על חוות דעתם של המומחים הרפואיים, שהוגשו לאחר שהתיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור את ממצאיה של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. אכן, הועדה הרפואית שדנה בבקשתו הראשונה של המשיב קבעה כי החל מיום ה-1.1.1996 לא נותרה למשיב נכות. רק בחלוף זמן, במסגרת בקשה להחמרת מצב נקבעו למשיב 25 אחוזי נכות החל מיום ה-22.6.1997. מכאן עולה לכאורה כי בתקופה שבין ה-1.1.1996 ל-22.2.1997 לא סבל המשיב מנכות כלל. אולם, קביעותיו של ביהמ"ש באשר לנכות הרפואית, כמו גם באשר להשלכותיה התפקודיות, מבוססות על מכלול חומר הראיות שהיה בפניו, הכולל בין השאר את חוות דעתם של המומחים ואת עדותו של המשיב. בקביעות עובדתיות כגון דא אין ערכאת ערעור נוטה להתערב, ואין עילה לסטות מכלל זה בענייננו.

           כל אחת מן התאונות גרמה למשיב פגיעות שונות באיברים שונים. פגיעות אלה חוברות זו לזו ואינן "בולעות" זו את זו. קביעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו נטועה היטב בעובדות, וגם בה אין עילה להתערבותנו. בית המשפט המחוזי התייחס גם לטענה לפיה המשיב לא עשה די הצורך על מנת להקטין את נזקו, והביא בחשבון, בפסק-דינו, את מסקנתו לפיה "אין לקבל כמוצדקת את הימנעותו [של המשיב] כליל מכל עבודה". בנסיבות המקרה, גם טענותיהן של המשיבות בהקשר זה אינן מקימות עילה להתערבות.

           התוצאה היא  דין הערעור להידחות. המערערות תשאנה בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסכום של 15,000 ש"ח. 

                                                                                                ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:

           אני מסכים.

                                                                                                ה נ ש י א

השופט א' גרוניס:

           אני מסכים.

                                                                                ש ו פ ט

         הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.

         ניתן היום, ד' בכסלו התשס"ו (5.12.05).